בשנה שעברה וויתרתי על פוסט סרטי השנה בבלוג לטובת רשימה בעמוד הפייסבוק ללא טקסטים.
השנה דווקא מצאתי יותר חשק והנאה בלכתוב על סרטים והנה הרשימה חוזרת לכאן, גם הרגשתי שהייתה שנה הרבה יותר מעניינת בקולנוע, מהטובות של העשור הנוכחי עד כה.
צפיתי בעשרות סרטים שיצאו השנה והייתי שמח לכתוב על יותר מהם אבל זה יכול להיות מעייף אז בחרתי להתמקד ב15 סרטים נשארו איתי. חלקם עם טקסטים קצרים ואחרים עם סקירות יותר נרחבות.
בגדול תודה לכל המפיצים והפסטיבלים שמביאים לכאן דברים מיוחדים, שום דבר כבר לא מובן מאליו, אבל בעיקר תודה לפסטיבל חיפה וירושלים, שני הפסטיבלים שאני מקפיד לפקוד כל שנה ומגלה שם אוצרות.
תודה גם לסטרימינג כי מה לעשות יש דברים שבסוף לא מגיעים לכאן, הכל טוב אבאל'ה.
לפני שאצלול לזה אציין גם סרטים שאהבתי ברמות משתנות והרגשתי שמגיע גם להם לקבל כאן מקום.
Crossing
I’m Still Here
Black Dog
Memoir of a Snail
Vermiglio
Ernest Cole: Lost and Found
A Real Pain
Dying
Flow
Nosferatu
Nickle Boys
All We Imagine As Light
Hard Truths
Pavements
A Yard of Jackles
Perla
Out of Love
Arco
Sorry Baby
Train Dreams
Waves
No Other Land
Holding Liat
Paying For It
Lesseon Learned
Cicadas
Left Handed Girl
'Kontinental 25
Love Me Tender
Dreams (Sex, Love Dreams trilogy)
Late Shift
One Battle After Another / קרב רודף קרב
Paul Thomas Anderson
כבר לא מעט שנים שאפשר לזהות את תביעת האצבע הייחודית של פול תומס אנדרסון כבמאי.
גם בסרטו החדש היא מאוד נוכחת אבל בשונה מסרטיו האחרונים, כאן הרגשתי שהוא נהנה לתת יותר מקום מבד"כ להשפעות שונות מבימאים אחרים ומתענג על הז'אנר בלנדר, מה שיוצר בעיניי סרט עם טון פחות אחיד מרוב הסרטים שלו בשני העשורים האחרונים.
'קרב רודף קרב' הוא סאטירה פוליטית שזורה במותחן פארנויה סטלני, זורק לקולנוע של הסבנטיז בעשייה שלו אך מתרחש במעין טייק על הווה האמריקאי, ולתחושתי כבר אין פער מאוד גדול בין הסיטואציות והדמויות המוקצנות לאבסורד שמתרחש במציאות שלנו.
על פניו הסרט מתעסק בארגון מחתרת ליברלי המתנגד בפעולות אלימות למוסדות צבא ושלטון שמדכאים מהגרים ואוכלוסיות מוחלשות.
במעטפת ישנו סיפור על חבר בארגון (דיקפריו), מומחה לענייני חבלה, שירד למחתרת ונאלץ לחיות בזהות בדויה ולגדל את בתו לבד, אחרי שהאם, גם היא חברה בארגון, כבר לא בתמונה.
מהצד השני יש את שון פן (בהופעה מרשימה ומהגדולות בקריירה שלו), איש צבא ימני וגזען שיוצא למסע רדיפה אישי אחר דיקפריו, שחמק ממנו בעבר.
תומס אנדרסון נהנה להיכנס גם בשמאל הליברלי הקיצוני באותה מידה שבה הוא נהנה להיכנס בימין השמרני, ומבלי לעשות אידאליזציה לאף צד.
העניין הוא שלרוב הוא לא מצליח להגיע לעומקים מאוד מעניינים או מחדשים ומנסה לתפוס יותר מדי נושאים במכה אחת. התחושה היא שזה נשאר בסימונים על פני השטח והוא פשוט כאן כדי להפוך את כל האמריקה הזו לחגיגה. וזו אכן חגיגה מהנה מאוד לצפייה.
מבחינה רגשית הסרט תפס אותי במיוחד ביחסים של האב ובתו. הבת שלא יודעת יותר מדי על העבר הקיצוני של הוריה אבל כן מרגישה את ההשלכות של הבחירות שעשה על המצב הנפשי שלו, אדם פארנואיד, חצי מתפקד, שעישן את עצמו במשך 15 שנים.
דיקפריו הוא ליהוק טוב ושחקן מעולה אבל הדמות שלו לא מספיק מעניינת כדי להחזיק את הסרט, מהבחינה הזו פת"א עשה נכון ולא שם את כל המשקל עליו. באיזשהו שלב גם הרגשתי שאני פחות נסחף אחרי הדמות שלו ויותר מושקע בדמויות של שון פן והבת של דיקפריו, אותה משחקת צ'ייס אינפינטי, והיא לא פחות ממדהימה. שניהם גונבים את המסך.
ביניהם יש שלל דמויות משניות צבעוניות, שמבחינתי מוסיפות לחוויה הכוללת, גם כשאין עליהן מספיק רקע. אם זה צייד ראשים אינדיאני, סנסיי נינג'יסטו שמגלם ביניסיו דל טורו (איזה שחקן ענק) שמסייע לדיקפריו במסע הבריחה או פעילה מארגון הגרילה שמסכנת את חיה כדי להציל את בתו.
מבחינת עשייה קולנועית אין ספק שזה ממש כיף לחזות בעבודה של יוצר שיודע מה הוא עושה ולאן רוצה להוביל אותך כצופה. הוא שולט במדיום בצורה פנומנלית, יודע איך לשחק עם הציפיות ועם תנועות המצלמה ובוודאי יודע לספר סיפור באופן מאוד סוחף ואינטנסיבי.
הסרט מצליח לרגש, ההומור עובד, אין המון אקשן אבל מה שיש אדיר, יש בו דינמיקות מעניינות בין דמויות והוא מצולם נהדר.
בעניין הפסקול המקורי אני גם קצת חצוי, לא הכל עבד לי אבל בבחירות המוזיקליות יש כמה needle drops מעולים (ובזה פת"א מצטיין), אחד מהם לשיר פופ מושלם של סטילי דן מהאלבום הראשון.
גם מנקודת המבט הסיניפילית מצאתי בו עניין, שזה לא מאוד מפתיע כי פת"א הוא אחד כזה בעצמו, ההשפעות שלו מאוד נוכחות ומה שהוא עושה איתן כאן מעניין.
יש סצנות שהזכירו לי את the parallax view של פאקולה רק עם טייק עכשווי על מדינת צללים וארגונים סודיים.
יש איזו סצנה שהרגישה לי מאוד קובריקית וזרקה אותי ל'עיניים עצומות לרווחה'.
ייתכן ושאב השראה גם מ Cutter's Way שביים איוון פאסר, שבמרכזו דמות של סטלן פראנואיד יוצא צבא מנסה לחשוף את הממסד האמריקאי הרקוב.
סיקוונס המרדף לקראת הסיום מושלם ומצליח להתכתב עם המסורת של מרדפי מכוניות בכבישים פתוחים במדבריות אמריקה (אפשר להכניס לפנתיאון המרדפים), ובאותו זמן לשבור אותה למשהו מלהיב וחדש שמזכיר את ספילברג המוקדם ב Duel ומשחק על מתח ברמה היצ'קוקית.
לא יצאתי בתחושה שמדובר במאסטרפיס (אפילו לא בטופ 5 של פת'א) וזה בסדר, גם מאסטרים של קולנוע יכולים להוציא סרטים שהם פשוט טובים גם אם לא מושלמים. בתקופה של קולנוע אמריקאי חסר מעוף ומקוריות זה עדיין מאוד מרענן ומשמח שבמאי כזה פועל היום בהוליווד ונמצא במיינסטרים.
כמו כן
Make Steely Dan great again
The Disappearance of Josef Mengele / היעלמותו של ג'וזף מנגלה
Kirill Serebrennikov
קיריל סרברניקוב, מבמאי הקולנוע ותיאטרון הבולטים שיצאו מרוסיה בשנים האחרונות (כיום פועל מחוצה לה), ממשיך בקו של סרטים ביוגרפיים, אחרי 'אשתו של צ'ייקובסקי' ו 'לימונוב: הבלדה'.
בסרטו החדש 'היעלמותו של ג'וזף מנגלה' סרברניקוב מציג דיוקן מרשים ומטריד של 'מלאך המוות' בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, כשחי כאדם מבוקש ורדוף תחת זהויות בדויות בדרום אמריקה. מורגש שהוא חזר לעצמו ונמצא באלמנט שלו כבמאי, זה סרט טוב בהרבה מהשניים האחרונים שביים.
חווית צפייה מאתגרת, גם בגלל העיסוק בדמותו של אדם שביצע זוועות בלתי נתפסות וגם מבחינת הקצב האיטי שמצריך אורך רוח.
הסינמטוגרפיה בשחור לבן מהיפות ביותר שראיתי השנה, בקטע שאולי לא מגיע לדמות כה מחליאה פריימים כה מהממים. אוגוסט דיאל בתפקיד ראשי נותן תצוגת משחק אדירה ומורכבת (אולי הטובה ביותר שלו) בתפקיד מנגלה לאורך כמה עשורים בגלות.
סרברניקוב מצליח לעסוק בקונפקליטים הפנימיים של הדמות ומביא גם נקודת מבט מעניינת דרך עברו המשפחתי והקשר שלו עם בנו. לאלו שאוהבים את זה קשוח.
Adam's Sake / בשביל אדם
Laura Wandel
סרט הביכורים של הבמאית הבלגית לאורה וונדל Playground שיצא לפני כמה שנים (הוקרן בפסטיבל חיפה) נותר חקוק בזכרוני וליבי. מאותם סרטים נדירים שאתה נותר המום מכמה שהם עושים משהו אחר וחדש מבחינת שפה קולנועית ומבין שזו יצירה ראשונה מלאה של במאית.
זה גרם לי להגיע עם ציפייה גדולה לסרטה השני בכיכובה של השחקנית הצרפתייה האדירה לאה דרוקר.
'בשביל אדם' מזכיר יותר את הסגנון של האחים דארדן (שגם חתומים על ההפקה) ופחות משחזר את המבע הקולנועי הכה ייחודי שוונדל הצליחה ליצור בסרטה הקודם. זה לא גורע דבר מהבימוי המצוין והדרמה הריאליסטית שהיא מייצרת. הסיפור על אחות ראשית בבית חולים הנאלצת להתמודד עם דילמות מוסריות כשאמא צעירה מופרדת מבנה בן ה4 ומבקשת שתאשר לה להישאר לצידו.
ככל שהעלילה מתקדמת הסיפור המורכב והמטריד של האם נחשף במקביל לזה שדמותה של האחות הראשית מקבלת לא פחות פוקוס מזה של האם ובנה.
Souleymane's Story / הסיפור של סולימן
Boris Lojkine
מתנצל מראש, אבל הנה עוד סרט שמאוד מזכיר את הריאליזם החברתי של האחים דארדן. הפעם על מהגר בפריז שעובד באופן לא חוקי כשליח עם אופניים בזמן שהוא ממתין לראיון גורלי במשרד ההגירה. כדי לקבל זכויות של מבקש מקלט הוא יצטרך להתאמן על סיפור מספיק אמין שיספק את הרשויות בזמן שהוא מסתיר את האמת לגבי סיפור חייו האמיתי. סרט שלא עוצר לרגע, מאוד אינטנסיבי, חרדתי ומלחיץ על הגבול של מותחן.
סצנת הסיום מטלטלת ולא פחות מעוצרת נשימה.
Silent Friend / החבר השקט
Ildiko Enyedi
סרט כמו זה של אילדיקו אניידי עוד לא ראיתי והאמת גם אין לי ממש מושג איך כותבים על חוויה כזו.
אני יכול לתאר שיש כאן שלוש עלילות שונות בזמנים שונים ובמרכזן אותו עץ עתיק והחיבור של דמויות שונות איתו.
אפשר לומר שהוא עוסק בתקשורת שבין האדם לטבע אבל אולי זה נשמע קצת כמו קלישאה של סרטי פסטיבלים ולא יתאר עד כמה הסרט הזה לא קונבנציונלי ונפלא.
לאוהבי ארטהאוס, אבל ארטהאוס עם לב, שיודע לתקשר עם הקהל ולא עולה לך על העצבים.
תודה לפסטיבל חיפה על החוויה המיוחדת הזו!
Two Prosecutors / סיפורם של שני פרקליטים
Sergei Loznitsa
הבמאי האוקראיני הגדול סרגיי לוזניצה חזר השנה עם דרמה פוליטית שמתרחשת בבריה"מ של סטאלין לאחר מלחמת העולם השניה. מבין אלפי מכתבים של אסירים פוליטיים שנשרפו ע"י השלטון, מכתב אחד מוצא את דרכו לידיו של תובע צעיר שמוכן לצאת כנגד המערכת ולחשוף את האמת.
לוזניצה מעביר אותנו מסע מייסר עם אדם שלא מוותר על יושרה ומוסר, ומנסה לפלס את דרכו דרך הגיהנום הבירוקרטי של משטר מדכא ומושחת מן היסוד. איזה דיכאון אבל יחד עם זאת איזו עשייה קולנועית מאופקת ומרשימה ואיזה תסריט מבריק.
Below The Clouds / מתחת לעננים
Giafranco Rosi
אחד מהסרטים התיעודיים המצוינים שיצאו השנה, 'מתחת לעננים' של הבמאי האיטלקי ג'יאפרנקו רוסי נראה כמו מפגש בין האסתטיקה בשחור לבן של בלה טאר לקולנוע התיעודי שובר המוסכמות של וורנר הרצוג (מינוס הקריינות המזוהה עם הרצוג).
מסע מדיטטיבי בעיר נאפולי וסביבתה והחיים תחת איום קיומי בדמות הר געש פעיל. רוסי מחבר בין שרידי ציוויליזציות עבר שנמחקו לציוויליזציה המודרנית הנוכחית, האובססיה האנושית להבין או לגלות עוד פרטים על החיים שהיו כאן בעבר, בין שודדי קברים למומחי לארכיאולוגיה, בין אנשים שמתקשרים למוקד החירום העירוני לשאול מה השעה ואלו שמתקשרים לדווח על מקרי אלימות.
הצילום מהפנט והדימויים המזגזגים בין הטבע לאורבניות מפעימים.
A Letter To David / מכתב לדוד
Tom Shoval
הלוואי שהמציאות הייתה אחרת והסרט הזה לא היה נעשה. פשוט לא היה קיים.
המציאות כפתה את עצמה והבמאי תום שובל בחר להסתכל לה בחזרה בעיניים כואבות ואמיצות כדי לשלוח מכתב לאדם קרוב אליו, דוד קוניו, שנחטף מביתו לעזה והוחזק בשבי חמאס. דוד שיחק בסרטו המלא הראשון של שובל 'הנוער' בתחילת העשור הקודם ביחד עם אחיו התאום איתן.
'מכתב לדוד' מפרק את המדיום התיעודי ובכלל הקולנועי ובוחן תוך כדי עשייה איך אפשר לנסח דרכו מציאות בלתי נתפסת. בין תיעודי וידאו שצילמו האחים קוניו במהלך ההכנות לצילומי הסרט, קטעי וידאו ישנים יותר של המשפחה מקיבוץ ניר עוז, היסטוריה של שובל עם אחיו ורגעים שבהם מתעדים את העשייה התיעודית. סרט קורע לב שפירק אותי והדהים אותי בו זמנית. בימים אלו שובל עובד על סוף חדש לסרט, כפי שהבטיח בסיום שלו, בעקבות שובו של דוד מהשבי.
Marty Supreme / מרטי סופרים
Josh Safdie
'מרטי סופרים' שביים ג'וש סאפדי הוא הסרט הכי 'סקורסזי' שראיתי השנה או בשנים האחרונות, במובן הכי חיובי שיכול להיות.
כמובן שהסגנון המובחן של סרטי האחים סאפדי לגמרי נוכח כאן יחד עם עוד הפתעות חדשות שג'וש רקח.
על פניו הוא ממשיך ברוחו את Uncut Gems, אבל לצד הרגעים המסעירים, מופרעים ותזזיתיים הוא יודע גם להוריד הילוך ולהביא רגעים מאופקים ורגשיים. לדעתי זה סימן טוב שבמאי לוקח את הפורמולה שלו שעובדת ומצליח לשכלל אותה.
אני רחוק מלחבב את טימותי שאלמה אבל בחיי שהוא נותן תפקיד פשוט מצוין בתור מרטי (לא מרטי סקרוסזה), יהודי צעיר ממנהטן עם אספירציות בשמיים להפוך לפינג פונג מאסטר בעל שם עולמי. בניסיון לפלס את דרכו לפגסה הוא פוגש בתחתית אחר תחתית, ברצף אירועים שרק מסלימים כמו שאוהבים בבית משפחת סאפדי.
ממה שקראתי הליהוק של שאלמה הוא מכוון ולא רק כי הוא שחקן מבוקש שמתפוצץ, וזו כנראה גם הסיבה שזה כל כך עובד. יש סימביוזה בין הדמות של מרטי לשאלמה השחקן המלא בעצמו עם האספירציות להגיע לטופ של הוליווד והרצון שיזכרו אותו בעוד עשורים קדימה כאחד הגדולים. ימים יגידו אם הוא שחקן סביר שקיבל הזדמנויות גדולות או עילוי, אבל את התפקיד הזה אי אפשר לקחת לו.
הקאסטינג באופן כללי מושלם, גווינת' פאלטרו מעולה ומשכנעת בתור כוכבת קולנוע לשעבר, הבמאי אבל פררה מלחיץ תחיים ובכלל כל הדמויות המשניות אדירות, צובעות את הסרט ומוסיפות לכל סצנה (מאוד mean streets פוגש את serious man פוגש את the plot against harry).
המראה, הצילום והעיצוב האומנותי מרגישים ממש כמו הסרטים התקופתיים שצולמו בסבנטיז עם עלילה שמתרחשת בשנות החמישים, אז למי שאוהב את זה הסטייל המגורען תקופתי הזה מחכה ממתק אמיתי. לתוך כל המישמש תקופות הזה סאפדי דוחף פסקול סופר אייטיזי שבאופן מפתיע עובד מדהים.
דרמת ספורט, סרט פשע סקסי, קומדיה יהודית, מותחן ניו יורקי נוארי, סרט שואה, יש בו כל מה שצריך וללא נפילות או מאמץ. יופי של קולנוע!
It Was Just an Accident / Un Simple Accident
Jafar Panahi
סרטו החדש של ג'פאר פאנאהי, It Was Just an Accident (זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן) מזכיר יותר סרטים של קולנוענים איראנים שהושפעו ממנו במאה הנוכחית כמו אשגר פרהאדי ומוחמד רוסולוף, מאשר שהוא מתכתב עם הקולנוע של המנטור שלו, עבאס קיארוסטמי.
מבחינה נרטיבית זה הסרט הכי קונבנציונלי שעשה בשנים האחרונות או בכלל וגם הכי מותחן פוליטי, עם יותר משקל על מותחן.
אין בו מהניסיוניות שמזגזגת בין דוקו לפיקשן, וגם לא אמירות מטא קולנועיות שמזוהות עם רוב סרטיו.
לי הוא גם הזכיר בחלקו את 'יומיים ולילה' של האחים דארדן מבחינת המבנה והדילמות המוסריות, עם הבדל מהותי שאצל פאנהי הקונטקסט מאוד פוליטי וקשור ספציפית בדיכוי של המשטר האיראני, בעוד שהאחים הבלגים בוחנים שאלות חברתיות יותר אוניברסליות.
דבר נוסף שהפתיע אותי, יש בו כמה הבלחות קומיות מעולות ומינוריות שקצת תלושות מהטון הכללי של הסרט, מה שגורם לי לתהות אם זה מכוון, כי זה פחות אופייני לסוג הזה של סרטים איראניים.
אם צריך לדבר עליו בהקשר של גוף היצירה של פאנהי, לא בטוח שזה בטופ עם יצירות מופת אחרות שלו, אבל עדיין סרט טוב מאוד, חכם ואפקטיבי, כמצופה מאחד המאסטרים הגדולים שפועלים כיום.
הרבע שעה האחרונות הם ללא ספק משיאי השנה בקולנוע.
The Secret Agent / הסוכן החשאי
Kleber Mendonça Filho
ההייפ על סרטו הקודם של הבמאי הברזילאי קלבר מנדוסה-פיליו Bacurau לא היה מובן לי הגעתי והיתי קצת ספקטי לגבי סרטו החדש, שגם גרף הייפ וזכה בפרס הבימוי והשחקן בפסטיבל קאן האחרון.
אז קודם כל, ההייפ מוצדק לגמרי, ואיזו קפיצה ברמה מהקודם לסרט המלהיב והמצוין 'הסוכן החשאי'.
זה מאוד הכוס תה שלי, מותחן פוליטי שמתרחש בסבנטיז, אדם במנוסה, פארנויה, דרמה משפחתית על אב ובנו, דרמה חברתית. יש פה כמה טונים שונים ופיליו מחבר ביניהם ביצירתיות רבה עם המון רגעים מותחים, כמה אגרופים רגשיים לבטן, צבעים עזים, אינטרקציות סוחפות בין דמויות. סרט שאני מחכה לתת לו כבר צפייה נוספת, גם כדי להשלים כמה פרטים שאולי התפספסו לי ובעיקר כי הוא אדיר.
Magellan / מגלן
Lav Diaz
אין דרך לעקוף את זה, סרטיו של הבמאי הפיליפיני לאב דיאז הם חומר לסיניפילים ועכברי פסטיבלים.
הם ארוכים מאוד (לרוב באורך של 4-8 שעות), איטיים מאוד ובנויים משוטים סטטיים. אלו לא המאפיינים היחידים את סגנונו הרדיקלי של דיאז אך הם תמיד נוכחים בקולנוע שלו. נדמה שהשנה הוא מצליח לייצר יותר באזז ולעורר סקרנות (הכל יחסי כמובן) בקרב עוד קהלים של חובבי קולנוע ארטהאוס שהם לא בהכרח פריקים של הבמאי או של קולנוע איטי.
סרטו החדש 'מגלן' נחשב גם לאחד הקצרים שלו, באורך די נגיש של 3 שעות (למה אף אחד לא הכניס אותו לתחרויות הקצרים?!) וכולל את גאל גרסיה ברנאל בתפקיד פרדיננד מגלן. הסרט גם זוכה לסיבוב הקרנות בארה"ב שיערך בתחילת 2026, סה"כ זה משמח לראות במאי אדיר וייחודי כמו לאב דיאז מקבל יותר הכרה.
סרטיו של דיאז מתמקדים בחברה הפיליפינית המודרנית עם חיבור לאירועים טראומתיים מהעבר.
ב'מגלן' הוא מנסה לבחון את ההיסטוריה הפיליפינית מכיוון מעט שונה ומציג אפוס היסטורי מרהיב ושאפתני. מדובר בהפקה גדולה וחוצת יבשות שבמרכזה דמותו של מגלה הארצות/כובש/משעבד העבדים הפורטוגלי שעבד בשירות הספרדים במאה 16. עד כמה גדולה ההפקה? נגיד שפורטוגל הסכימה לתת לטובת הצילומים את הספינה המקורית 'ויקטוריה' ששימשה את המשלחת של מגלן.
לדיאז אין שום עניין בעוד סרט ביוגרפי רגיל עתיר קלישאות והוא כיוון לבחינה מחודשת של ההיסטוריה הקולוניאליסטית ושבירת מיתוס דמותו של מגלן. לא פחות חשוב מכך, הוא מביא זווית על הצד של הילידים הפיליפיניים ומשחק גם עם המיתוס של 'לאפו לאפו', מנהיג אחד השבטים שהתנגדו למיסיונריות האירופאית.
בספק אם 'מגלן' יוקרן שוב בארץ אבל אם זה איכשהו יקרה אני כל כך ממליץ לתפוס אותו על מסך גדול.
יש בסרט איזה מימד מיסטי, אניגמטי ורדוף שכנראה מילים לא יוכלו לתאר עד הסוף (או אם תרצו, ה – 'אגירה: זעם האל' של לאב דיאז).
השילוב של שוטים רחבים, טייקים ארוכים, זוויות מצלמה שמעצימות את העומק, שימוש מהמם באור טבעי ביחד עם עבודת הפריימינג והמיזנסצנה המבריקה, הופך את 'מגלן' לחוויה שסוחפת את הצופה במדיטטיביות המטרידה שלה.
מבלי להגזים, יש כאן לא מעט סצנות ברמה של להביט בציורי רנסנס שקמו לחיים, ודיאז נותן כאן עבודה של מאסטר אמיתי.
לאלו שכבר מכירים את הקולנוע שלו, אני לא בטוח אם 'מגלן' זו יצירת מופת כמו שני סרטים אחרים שביים בעשור הקודם (The Woman Who Left, Norte: The End of History) אבל בעיניי מדובר בסרט מדהים.
(ותודה לפסטיבל ירושלים על זה!).
Boltimorons / אבודים בבולטימור
Jay Duplass
זה היה אמור להיות הסרט היותר קליל, מצחיק וכיפי שסגר בשבילי את פסטיבל ירושלים השנה, אחרי סופש של סרטי פסטיבלים שנעו בין מאתגרים למטלטלים או תובעניים. או לפחות כך חשבתי לתומי, אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה הרגשית שעברתי עם 'בולטימורונז'.
על הנייר ג'יי דופלאס ביים כאן רום-קום ברוח סרטי הממבלקור העצמאיים (שעשו קאמבק עם גרטה גרווינג בתחילת העשור הקודם והיום זה קצת פחות עניין).
העלילה מתרחשת על פני יממה אחת בערב חג המולד בעיר בולטימור ובמרכזה קליף, קומיקאי בנישת האימפרוב סטנדאפ, המתמודד עם שדים פנימיים ובגמילה מאלכוהול. באופן משעשע, בדרך לפגוש את ארוסתו לפני ערב החג, הוא שובר את אחת משיניו ונזקק לטיפול דנטלי דחוף. כך הוא ייפגש עם רופאת השיניים ליז, המבוגרת ממנו, שמסכימה לקבל אותו מעכשיו לעכשיו.
משם יתחיל יום מופרע שיקרב בין השניים ויפגיש אותם עם סוגים שונים של אינטימיות, רוך וקושי שהרגיש לי כמו טייק על After Hours של סקורסזה, רק הרבה יותר רגשי.
מצד אחד אפשר לומר שדופלאס לא ממציא כאן את הגלגל, מאחוריו ערימות של יצירות שהתמודדו עם טראומות עבר, משברי חיים ונפש האדם דרך הומור ונונסנס. עם זאת הוא כן מצליח בעיניי לגעת בנושאים לא קלים וכואבים עם כל כך הרבה חמלה ואנושיות שזה נגע בי עד עמקי נשמתי.
לפעמים הרגעים הקומיים של קליף (שגם היה שותף לכתיבת התסריט) מרגישים כאילו ניסו יותר מדי, אבל זה גם תואם לדפוסים של הדמות שלו, ככה הוא למד להתנהל בעולם.
אולי זה לא סרט שחף מבעיות ולא כל רגע בו הוא שלמות קולנועית, אבל פאק איט מי צריך מושלם, הפגמים פה כה אמיתיים וחשופים. סרט נפלא על הצורך הקדמוני הפשוט שיראו אותנו ללא שיפוטיות והפחד מלהיחשף, להתקרב ולהיפגע. צחקתי לא מעט לאורך הסרט אבל בסוף יצאתי מההקרנה עם דמעות ומאוד מוצף ונרגש, כנראה ש it hit too to close to home.
אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי בקולנוע השנה ללא ספק.
Vulcanizadora / וולקאניזאדורה
Joel Potrykus
אני ממש אוהב קולנוע אינדי אמריקאי לו-פיי כשהוא הולך עם חזון מקורי, מאמץ את הפגמים כחלק מהעשייה והאסתטיקה, ולא מנסה להתאים את עצמו לקהלים מסוימים (דוגמת סטודיו A24, שעם הזמן מכוונים יותר לנישות היפסטריות, בהכללה כמובן).
את הקולנוע של ג'ואל פוטריקוס גיליתי בשנים האחרונות דרך הערוץ של קריטריון, שם נתנו ספוטלייט לכמה מסרטיו העצמאיים. לא שמעתי עליו לפני כן אבל הפרמיסים נשמעו מבטיחים, ואכן קלעו לטעמי. רובם סרטי Slackers, על הסקאלה שבין קומדיות שחורת לסרטים שנוטים לכיוון הביזארי.
בד"כ על דמויות עם תחביבים קיצוניים שהחברה או נסיבות החיים דחקו אותם למקומות לא שגרתיים.
סרטו החדש Vulcanizadora יצא השנה בארה"ב, אחרי שעשה סיבוב פסטיבלים והקרין בבכורה בפסטיבל טרייבקה בשנה שעברה.
הגעתי עם היכרות וציפיות מסוימות ועדיין מצאתי את עצמי מופתע וקצת בשוק ממה שקורה כאן.
יש הרבה סרטים שמתעסקים באאוטסיידרים אבל הקולנוע של פוטריקוס לא רק שמתעסק בהם, השפה שלו והעשייה שלו היא קולנוע אאוטסיידרי לכשעצמו.
לאחר הצפייה הבנתי שזהו בעצם סוג של המשך לסרט שלו מלפני עשור בשם Buzzard שאהבתי.
פוטריקוס מחזיר את שתי הדמויות המרכזיות מאותו סרט (מרטי ודרק) ומבקר אותם עשור אחרי אבל לגמרי אפשר לחוות אותו ככזה שעומד בפני עצמו.
הדבר השני שבלט הוא הדמיון לסרטה הנפלא של קלי רייכהארט Old Joy, בו שני חברים קרובים יוצאים להייקינג ביערות של אורגון וצוללים לתוך החברות, הגבריות, והמשברים בחייהם.
באופן כללי יש איזה טון של מה אם הרמוני קורין היה מביים את Old Joy.
גם כאן פוטריקוס מוציא את מרטי ודרק למסע ביערות מישיגן, כשבחצי שעה הראשונה הסרט מרגיש יותר כמו קומדיה מוזרה מהעולמות שלו, על שני אנשים בוגרים ואבודים שסירבו להתבגר. בין הרגעים הטיפוסיים לקולנוע שלו, יש גם אווירה מעט עכורה ושוטים ארוכים ומשתהים על גבול הארט האוס.
היעד הגיאוגרפי של השניים לא ברור לצופים, אם כי מובן שהם מכוונים למקום ספציפי. גם למטרת הטיול לוקח זמן להיחשף. עד שזה יקרה הצופים צוללים לעומק החברות הלא שגרתית והרעועה בין השניים.
לאט לאט הטון משתנה ונהיה יותר מעורער עד לנקודת אל חזור שזורקת את הסרט למקומות מטרידים ומאיימים. הוא נובר בצורה שאני טרם ראיתי לתוך מקומת של ייאוש, אשמה ובדידות.
מראיונות איתו הבנתי שחלק מהתסריט נכתב בהשראת אירועים מחייו, וגם בנו הצעיר משחק כאן תפקיד קטן, מה שהופך את הסרט לאישי ביותר שעשה.
פוטריקוס, יחד עם הצלם הקבוע שלו, משלב כאן בין שוטים רחבים עם נוכחות של טבע לקלוזאפים שחודרים לתוך פני הדמויות ומצבם הרגשי.
הפסקול שמלווה את הסרט גם הוא משאיר חותם ומזגזג בין מטאל לקטעי אופרה קתרטיים. על הנייר זה נשמע כמו בחירה קצת קלישאתית אבל בפועל זה עובד, הוא יודע איך לשלב את זה באופן שתורם לאווירה ומעצים את החוויה.
אם אחזור להשפעות שלו אני חושב על גרג ארקי, הרמוני קורין, ואולי דיוויד לינץ' בשילוב של אמריקנה, הומור, ביזאר וגרוטסקיות.
אבל בסרט הזה ספציפית יש מעין טייק על קלי רייכהארט. שניהם באים מאסתטיקות שונות וסגנון אחר ועדיין אני מוצא לא מעט דמיון בקולנוע שלהם. רייכהארט מזוהה בשיתופי הפעולה עם השחקנית מישל וויליאמס ובסיפורים שלרוב מתרחשים במדינת אורגון. פוטריקוס מהצד השני משתף פעולה עם ג'ושוע ברג', שחקן אדיר וקבוע שלו (שחולק כאן תפקיד ראשי יחד עם פוטריקוס עצמו) וסרטיו תמיד מתרחשים במישיגן.
שניהם מתעסקים במדינה בה הם חיים עם מבט לחברה האמריקאית המודרנית והקצוות שלה. שניהם כמובן באים מאסכולה עצמאית לגמרי. רייכהארט כבר במאית יותר מוכרת שגם עשתה סרטים יותר גדולים בעוד שפוטריקוס פועל לגמרי כקולנוען עצמאי. ייתכן שהסרט הזה יפתח לו עוד הזדמנויות. קשה לי לדמיין שנשמע עליו פורץ למיינסטרים כמו שון בייקר עם 'אנורה', אבל לגמרי מקווה שהוא ימשיך לעשות סרטים ויקבל עוד הכרה. הלוואי שיותר אנשים יחשפו לסרט הזה, שנעלם מרוב הרשימות שיצא לי לראות.
בכל אופן, מרגש אותי לדעת שיש יוצרי אינדי כאלה מעולים עם סגנון מובחן שפועלים מחוץ למשבצות המוכרות ויוצרים עולמות לגמרי שלהם, כמו שקולנוע אינדי אמור להרגיש.
Sound of Falling / צליל של נפילה
Mascha Schilinski
קשה לי להסביר למה בחרתי ב'צליל של נפילה' לסרט של השנה, אולי בעתיד אחזור לרשימה הזו וארגיש שהייתי צריך לבחור באחד אחר. כרגע אני בתחושה שזה הדבר הכי קרוב שראיתי השנה ליצירת מופת.
סרטה של מאשה שלינסקי מתעסק בחוויה הנשית בחברה פטריאכלית דרך סיפורם של ארבע נשים מאותה משפחה, באותו שטח כפרי לאורך ארבע דורות. מבנה הסרט הוא לא לינארי ומזגזג בין טיימליינז שונים, שמתפרשים על פני מאה שנים בערך, מתחילת המאה ה20 ועד העשור הנוכחי. אני מאוד אוהב ומעריך את זה ששלינסקי סומכת על הקהל ולא דואגת להסביר הכל דרך הטקסט. המעברים בין הזמנים לפעמים חדים ומתעתעים כך שיכול לקחת זמן עד שנכנסים לתוך הסיפור ומבינים על אילו מהדמויות נמצא הפוקוס. אבל מרגע שזה קורה משהו בסרט נפתח.
התבוננות של שלינסקי על החברה הכפרית הגרמנית, האלימות, ההתבגרות, החיכוכים בין הדורות והטראומות הבין-דוריות שמתחת לפני השטח הזכירה לי את 'סרט לבן' של מיכאל הנקה. אבל היא לא נשארת באיזורים של הנקה והולכת לעוד כיוונים שונים לגמרי. רוב נקודות המבט הם נשיות, המבע הקולנועי עשיר ומיוחד ומעביר חוויית עולם פנימי חזקה עם עומקים רגשיים שבחלקים מסוימים מאוד ברורים ובאחרים יכולים להרגיש יותר מופשטים. לכל זה תורם גם עיצוב הסאונד המבריק והפסקול שנעים בין רגעים של רוך ותמימות לרגעים עוכרי שלווה על גבול האימה.
ובהקשר של אימה, בשני הטיים ליינז של תחילת המאה ה20 הייתי אומר שזו האימה פולקלורית הכי טובה שראיתי השנה (אין שום רגעים על טבעיים – לא לדאוג).
בהקרנה שהייתי נוכח בה חצי מהקהל יצא מהאולם בסצנה מסוימת מאוד קשוחה (יותר ברמת הקול האנושי והסאונד מאשר בגרפיות שלה) וזה אכן סרט די קשוח ויש מעליו עננה של מלנכוליה, עם זאת יש בו גם רגעים מרגשים ונוגעים ללב.
סרט שמזדחל באיטיות מתחת לעור ומרעיד לך את הנשמה, למי שיהיו מוכנים להתמסר אליו.
*אוהבי המוזיקאית אנה פון האוסוולף ישמחו על השימוש המצמרר בשירה Stranger בכמה נקודות בסרט
אם קראתםן עד לכאן תודה רבה, זה משמח מאוד. מוזמנים לשתף עם הדודה והשכן שגם אוהבות קולנוע.
Ten To Butter Blood Voodoo