מחול (אמנות הבמה)
מחול הוא תחום ידע העוסק בתקשורת אמנותית של הגוף האנושי הנע במרחב ובזמן. מחול וריקוד הן מילים נרדפות ליצירה התנועתית.[1] המחול הוא אחד מאומנויות הבמה (Performing Arts).
המחול מלווה את האדם משחר התרבות. יש ראיות לכך שהקדמונים שחיו כמה מאות ואלפי שנים לפני ה'הומו ספיינס' כבר היו מסוגלים לשיר ולרקוד.[2] תנאי הכרחי להתקיימות מחול היא תנועת הגוף האנושי שבאמצעותה לומד האדם את עצמו ואת סביבתו הפיזית, החברתית והתרבותית. אולם התנועה עצמה אינה מגדירה את המחול.
מחול אינו נמדד במדדים מדעיים של תנועת הגוף במרחב ובזמן והוא אינו רק תנועה אסתטית. מחול הוא צורה מיוחדת של פעולה בגוף שיש לה מערכת חוקים המוגדרים על ידי כוונה והקשר תרבותי-אמנותי. כל מחול הוא אמנות ולכן כשאנחנו מזהים רצף תנועות כמחול אנחנו יכולים להחיל עליו מערכת מושגים של הערכה אמנותית והערכה אסתטית שאינם רלוונטיים לפעולות גופניות תנועתיות אחרות.[3]
סוגי מחול
עריכהסוגי המחול נבדלים זה מזה בהקשר (context) בו הם מבוצעים ובתפקיד (function) שהם ממלאים .[1]
מחול אתני
מחול פולחן
מחול עם
מחול חברה
מחול בימה
מושגי יסוד במחול
עריכהכוריאוגרפיה
עריכה
ערך מורחב – כוריאוגרפיה
האומן שיוצר מחול מכונה כוֹרֵיאוֹגְרָף.
למונח כוֹרֵיאוֹגְרָפְיָה שתי משמעויות קרובות:
- תחום יצירתו של הכוריאוגרף (כפי ש"הלחנה" היא תחום יצירתו של המלחין ו"בימוי" הוא תחום יצירתו של הבמאי),
- קטע מחול כחלק מיצירה או יצירת מחול שלמה.
רקדן
עריכהתנועה
עריכה- בז'רגון המחולי, תנועות הן מאבני הבניין הבסיסיות של הכוריאוגפיה, כפי שצלילים הם מאבני הבניין הבסיסיות של המוזיקה. מסדרה מוגדרת של תנועות נוצר משפט תנועתי. יצירתו של משפט תנועתי מורכב או של מבנה המורכב ממשפטים תנועתיים רבים, לרקדן יחיד או יותר, נקראת קומפוזיציה תנועתית. מכלול התנועות המאפיינות כוריאוגרף מסוים או הכלולות ביצירת מחול מסוימת מכונה אוצר תנועות או אוצר תנועתי. כשכוריאוגרף מפתח מערכת סגנונית-מחולית עקבית המאפיינת את יצירותיו כעין "כתב יד" מחולי אישי, נהוג להתייחס למערכת זו כאל שפה תנועתית של אותו כוריאוגרף. האופן שבו מבצעים תנועה מסוימת (ברכות או בחדות, באחידות או במקוטע, בשחרור או בשליטה וכו') מכונה איכות תנועתית. קיימות דעות שונות בנוגע לשאלה, איזו משמעות יש או צריכה להיות לתנועת מחול:
- אלה הרואים מחול כענף של התיאטרון (לדוגמה, לפי מסורת התיאטרון מחול הגרמני) מבקשים לראות בכל תנועת מחול משמעות תיאטראלית, בדומה למשמעות שנושא טקסט: הבעה של רגש, משמעות סמלית, אזכור של התנהגויות אנושיות וחברתיות.
- בשביל אחרים, הרואים במחול אמצעי ביטוי הפועל גם במישורי תקשורת בלתי תיאטרליים (לדוגמה מרס קנינגהם או נועה אשכול), תנועת מחול עשויה למלא פונקציה דומה לזו של הצליל המוזיקלי - צליל מוזיקלי אינו כבול לרעיון מקובע או נתון או מייצג דבר מסוים, אלא הוא עשוי לעורר מגוון תגובות ואסוציאציות, כך שבמקום לומר שיש לו משמעות, יותר מדויק לתארו כבעל תפקוד וחשיבות מוזיקליים (מלודיים, הרמוניים, קצביים וכו'). בדומה לכך, תפקודה וחשיבותה של תנועת המחול עשויות להיות פשוט מחוליות: ויזואליות-אסתטיות, גופניות, מרחביות, קומפוזיטוריות.
- כשמשתמשים במונח תנועה להבדיל ממחול, מתכוונים בדרך כלל להרחבה של אמצעי הביטוי המחוליים באופנים שאין אנו רגילים לחשוב עליהם כעל מחול, לדוגמה: שימוש על הבמה בהתנהגויות תנועתיות יומיומיות, בניגוד לתנועות מחול מסוגננות. המונח תיאטרון תנועה מתאר עקרונית צורת ביניים בין תיאטרון מחול לבין תיאטרון.
- רלווה (relevé)- תנועת מחול.
חלל
עריכההמונח חלל (או סְפֵּייס) בהקשר מחולי מתייחס בדרך כלל לחלל הבמה, תוך התייחסות בעיקר לשטחה (מחול מתרחש לעיתים נדירות - אם כי לא אף פעם לא - במרחב שמעל למשטח הבמה). מיקומו כל רקדן בחלל, היחסים בין החלל לרקדן ואלה שבין הרקדנים לבין עצמם בתוך החלל, עיצובם של יחסים אלה וכוונונם, מכונים בז'רגון המחולי סְפֵּייסִינְג. גם הספייסינג הוא מאבני הבניין הבסיסיות של הכוריאוגפיה. חלק חשוב בעבודה הכוריאוגרפית ובעבודת הכנתה של כוריאוגרפיה לביצוע כרוך בספייסינג. הכוריאוגרף הצרפתי אנז'לן פרלז'וקאז', למשל, מייחס לספייסינג לפחות אותה דרגת חשיבות כמו לאוצר התנועתי ולקומפוזיציה התנועתית.
במונח חלל (או סְפֵּייס) משתמשים גם לתיאור החלל הפנימי של המקום שבו מבוצעת יצירת המחול (אולם התיאטרון או אתרים אחרים), בעיקר תוך התייחסות לאופן שבו אופי החלל, עיצובו והאווירה שהוא משרה משפיעים על האופן שבו הקהל חווה את היצירה.
לימוד מחול
עריכהשיטת לימוד המחול או ההכשרה למחול הוותיקה ביותר היא שיטת הלמידה של הבלט הקלאסי, המתאפיינת במערך שיעורי בלט מקובע ומוגדר בפרוטרוט לאורך שנים, משמעת חזקה, קוד לבוש קפדני ותחרותיות גבוהה. כדי להקל על עיצוב השרירים, המפרקים והעצמות במתכונת הבלטית, רצוי להתחיל ללמוד בלט בגיל צעיר - רבים מתחילים ללמוד כבר בגיל ארבע. קיימות כמה שיטות למוד בלט, מהן: השיטה הרוסית (שיטת ואגאנובה), השיטה האנגלית (RAD – Royal Academy of Dance), השיטה הצרפתית (École Française), שיטת צ'קטי (Cecchetti method).
שיטות לימוד מחול אלטרנטיביות שפותחו החל מאמצע המאה העשרים על ידי חלוצי המחול המודרני, כמו הכוריאוגרפים מרתה גרהם, מֶרְס קנינגהם וחוֹסֶה לימון, החליפו את האידיאלים האסתטיים של הבלט ואת אוצר התנועות שלו אבל שימרו את עקרונות השיטה: מערך שיעורים קבוע ומוגדר, אם כי לא קפדני באותה הקיצוניות, וחתירה לביצוע מושלם של אידיאל אסתטי נתון. מאוחר יותר פותחו שיטות לימוד מחול עם עקרונות אלטרנטיביים, למשל אלתור, לדוגמה: קונטקט-אימפרובזציה וגאגא.
בעולם המחול קיימים חילוקי דעות ביחס לחשיבות רכישת טכניקת הבלט הקלאסי לתלמידי מחול שאינם מתעתדים להיות רקדני בלט (אלא, לדוגמה, רקדני מחול עכשווי). ישנם הגורסים כי ללא בסיס קלאסי מאוד קשה לתלמיד המחול לרכוש את המיומנויות הנחוצות לו. אחרים טוענים שלמידת בלט יוצרת התניה חזקה מדי של התלמיד, שממנה הוא לעולם לא יוכל להשתחרר כליל, ולכן, אם ברצונו לרקוד מחול עכשווי עליו להימנע מלימוד בלט וגם משיטות לימוד מקובעות אחרות, כמו גרהם וקנינגהם שהוזכרו לעיל (זוהי לדוגמה טענתם של מייסדי ה"מסלול למחול, כוריאוגרפיה והקשר" בברלין). רבים טוענים ששילוב מאוזן בין שיטות לימוד שונות הוא הדרך האידיאלית ללמוד מחול, בלי קשר לסוג המחול שהתלמיד יעסוק בו בעתיד.
תיעוד מחול
עריכהכל עוד הבלט הקלאסי היה סוג המחול היחיד בתרבות המערבית, ניתן היה לתעד מחול באופן מילולי, הודות לעובדה שהאוצר התנועתי של הבלט הקלאסי היה קבוע ומוגדר בקפדנות, עם כינוי מסוים וברור לכל תנועה, כיוון ומיקום על הבמה (רובם המכריע של כינויים אלה הוא בצרפתית). ככל שאוצר התנועות המחולי התרחב, הלך והתגבר הקושי בתיעודו המילולי. פתרון לכך נמצא (לפחות חלקית) במחצית השנייה של המאה העשרים, שבה פותחו מספר שיטות לתיעוד של תנועה ומחול בעיקרון המקביל לתיווי מוזיקלי והמכונות "שיטות כתב תנועה", לדוגמה: כתב התנועה אשכול-וכמן, כתב התנועה בשיטת לַאבַּאן (Labanotation), וכוֹרֵיאוֹלוֹגְיָה, שהיא כינויו של כתב התנועה בשיטת בֶּנֶשׁ (Benesh Movement Notation). אדם המתמחה בכתיבה וקריאה של כתב תנועה בשיטת בֶּנֶשׁ נקרא כוריאולוג.
מאז שצילום בווידאו נעשה שווה לכל נפש, הפך התיעוד בווידאו לאמצעי הנפוץ ביותר לתיעוד מחול.
דוגמאות לסוגות מחול
עריכהראו גם
עריכה- מחול אירובי
- שחייה אמנותית (המשלבת שחייה עם תנועות מחול)
- גאגא
- להקות מחול ישראליות
לקריאה נוספת
עריכה- ליאורה מלכא-ילין, מחול מודרני - שלוש התחלות, סל תרבות ארצי, 2007
- דינה רוגינסקי והניה רוטנברג (עורכות), רב-קוליות ושיח מחול בישראל, רסלינג, 2009
- הלן תומאס, הגוף, מחול ותאוריית תרבות (מאנגלית: ניב סבריאנו), אסיה, 2014.
- הודל אופיר ויעל נתיב, סדקים של חירות: גוף, מגדר ואידאולוגיה בחינוך לריקוד בישראל, הקיבוץ המאוחד, 2016.
- סטפן מלרמה, פול ולרי, על הריקוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011.
קישורים חיצוניים
עריכה
- עמותת הכוריאוגרפים הישראלית
- יעקב רז וצבי ינאי, הגוף כשלעצמו, מחשבות 53, דצמבר 1984, עמ' 20–25
- עכבר העיר אונליין, מקלפים את העירום: כמה מילים על "טרגדיה", באתר הארץ, 3 בספטמבר 2014